אחרי התקף החרדה הקולקטיבי שחווינו מניחה פה תרגיל קצר לקרקוע
נשימה לכפות הרגליים:
מעולה לחרדות וקשיי הירדמות
התרגיל מתבצע בשכיבה על הגב במנוחה מוחלטת , מומלץ בחדר חשוך.
* לנשום בצורה טבעית ורגועה להרפות את הגוף , בעיקר את כפות הידיים והרגליים והעורף.
* בהכנסת אויר לדמיין אותו נאסף בחזה
בנשיפה דמיינו אותו זורם במורד הגוף , מגיע עד כפות הרגליים ומתפוגג דרכן החוצה
כמו עשן קטורת.
* ככל שתדמיינו תהליך זה בצורה מפורטת יותר , השפעתו המיטיבה של התרגיל תגבר
* לאחר מספר נסיונות יהפוך דימוי נשיפת האויר אל כפות הרגליים למוחשי יותר ויותר
* התרגיל הזה מפתח את יכולת הכוונת האנרגיה שלנו ומסייע לנו לכוון את האנרגיה כלפי מעטה אל תוך האדמה.
כשמאבחנים כפות רגליים
מגלים בבירור את הפוטנציאל הבסיסי של האדם את מי שהוא במקור , מתחת לכל המאמצים והחוויות שעבר.
הפוטנציאל הבסיסי מראה את האיכויות כפי שהם יכולות להתבטא במצב מאוזן
הוא מכוון לראות מהן האיכויות והתכונות החזקות.
כל אתגר שחווינו רגשות שהדחקנו גרם לגוף להעלות את רמת המאמץ של הגוף.
לפעמים "המיינד" לא מרשה לנו לחוות רגשות מסויימים אבל "הגוף" מחזיק אותם קרוב אליו
ומחכה לרגע שנשים אליהם לב.
תמיד משהו פרדוקסלי בפחד.
מצד אחד, הפחד נועד להגן עלינו ולהציל אותנו מסכנות ממשיות
וזהו רגש שמחובר למנגנון השרדות שלנו והוא רגש הכרחי וחשוב ממש ומצד שני כשאנחנו חופשיים קצת יותר מהפחדים שלנו , מתאפשרים לנו חיים תוססים ממריצים ויצירתיים.
בשנים האחרונות אני מקדישה את רוב זמני ללמוד לחקור, להרגיש, ליישם ולהעביר הלאה לא/נשים אחרים את מה שהבנתי.
אני מלווה אנשים במקומות שמפחידים אותם ועוזרת להם להבחין ולהבין את מנגנוני הפחד האישי שלהם: האם הפחדים שעולים הם פחדים משתקים, מחלישים ומרדימים או שאולי אלו הם פחדים חשובים והכרחיים? ואיך להתמיר אותם לעשייה ועוצמה.
היום במהלך סשן שישי בתהליך "בשיטת גרינברג" והשתתפות של חודשיים במעגל ימימה (שילוב שנוצר באופן הכי טבעי בתוך המרחב שלי תוך כדי תנועת החיים הפרטית שלי), היה רגע מרגש במיוחד שנאמר לי מאישה יקרה אחת:
"אני מרגישה שהפקק נשלף וכל כך הרבה אפשרויות חדשות נפתחו לי"
קפיצה קוואנטית מרגשת שמתרחשת בקריירה ובחיים שלה .
אני יודעת מעצמי, שבכל פעם שעבדתי נכון עם הפחדים שלי והסכמתי ולחלוק מעולמי הפנימי (פה בפייסבוק ובכלל בחיים) ואיך בכל פעם שהעזתי לראות ולהראות משהו, שלפני רגע ממש הפחיד אז משהו טוב קרה לי וגם לאחרים.
הגוף שלנו רחוק מהסימטרייה הפלקטית של פוסטר גוף האדם.
כל פעם שאני נפגשת עם כפות רגליים, אני נפעמת מחדש איך הגוף הוא ההשתקפות החומרית של ההיסטוריה הרגשית שלנו
כל זה תמיד מספר לי סיפור חי של חיים שלמים.
כף הרגל משרטטת את הקונפליקטים והאתגרים שהחיים סימנו, את האמונות שלנו לגבי עצמנו, איזה איברים נחלשו , ומהי נקודת החוזקה .
כפות רגליים מספרות את ההיסטוריה שעיצבה אותם.
הגוף תמיד מספר סיפור פתוח, כדי שנוכל לשנות אותו אם נרצה.
הבוקר בשיעור ריקוד משולב גופנפש אצל עדנה המיוחדת בסביון היא דיברה על העיניים שלנו.
עין שרואה ומעבירה לנו את המידע. וכמה חשוב כל יום לראות גם קצת טבע ,ירוק .
אפילו רק להשקות איזה עציץ קטן.
ואני שמה לב שבתקופה האחרונה כמעט בכל סשן, אני נמשכת לעבוד על העיניים של המטופל .
מרפה שם שרירים , מעסה ומרגיעה את המתח שהצטבר שם שנים.
כי עיניים הם מאוד עזובות ולא ננגעות. והמון אנרגיה מוחזקת שם בכיווץ תמידי.
אח"כ היא דיברה על עצב הואגוס , ואיך הוא קשור לחמלה.
ונזכרתי שקראתי לא מזמן מחקר שהראה שילדים שגילו אמפטיה ואכפתיות ,לעמוד באומץ בלהושיט יד לילדים דחויים , שהעזו לעזור להם, עצב הואגוס היה מפותח יותר
ככל שמפתחים יותר חמלה לאחרים , העצב הזה יותר מתפתח. הוא אחראי גם על היבטים קוגנטיביים וגם פיזיולוגיים. הוא מעודד את מ. החיסון של הגוף והוא קשור למוח הבטן, מפתח תפישה אינטואיטבית , הסתכלות יותר רחבה וכוללנית.
לוקח בחשבון גם את האחר , גם את המחר.
ואז בעצם פיתוח האמפטייה ותחושת שייכות אצל ילדים מורידה את האגרסיה והאלימות
ככל שאנשים יותר מרגישים שייכות וחיבור הם פחות מזיקים לעצמם ולאחרים
כי כשמרגישים שייכות למשהו אוהבים אותו יותר.
הפיתוי הגדול
לפעמים זה כל כך מפתה פשוט לעשות להם מסאז׳, במקום התפוס והכואב, שאיתו הם נשכבו על מיטת הטיפולים.
אבל מדריכת גרינברג שבתוכי לא מסכימה לי לעשות רק את זה.
נכון, אני יכולה להשפיע במגע על מנת להעניק אפקט תרפויטי ולשלוח אותם הביתה מרוצים במיידית ולפעמים אני גם עושה את זה
אבל הדבר שאני באמת רוצה, זה להגביר את תשומת הלב והיכולת שלהם ליצור מצב, שבו מתאפשר לגוף שלהם בכוחות עצמו ובלעדיי לעשות את עבודתו.
אני רואה ויודעת, שהגוף שייצר את הקושי הוא גם זה שיודע יותר מכל לשחרר אותו.
שיטת גרינברג ניגשת לגוף במטרה לשנות הרגלים ומצבים ,ולהעניק למטופלים הדרכה אישית ולקבל ארגז כלים אישי ועצמאי.
היא מבקשת להדריך את המטופל , וללוות אותנו, בלהפסיק לייצר את אותם דפוסים קבועים, שבעצם ממחזרים שוב את אותה דפוס היסטורי שמייצר את הבעייה.
כל כך הרבה פעמים החיים איתגרו אותנו ,שנאלצנו להתפצל לחלקים
באגף הקידמי ״החיים כרגיל״ ויש בו סדר כרונלוגי ובו כל חלקי חיינו המאורגנים והזכורים .
באגף הזה מונחים כל עיסוקיי היומיום השוטפים ובו אנחנו חיים רוב הזמן ואליו אנחנו יכולים אפילו להזמין מבקרים.
באגף האחורי נמצאים כל החלקים ההיסטוריים הזנוחים, הלא שלמים הלא מעוקלים שלנו, בו מונחים כל זיכרונות העבר הגולמיים ולצידם כל הכיווצים הפחדים והדאגות שנרשמו גם בגוף.
באזור הזה של המחסן, אנחנו לא ממש מבקרים ובטח שלא מזמינים אליו. כזה באלגאן יש שם...
בתוך סשן טיפולי, אנחנו מבקרים במחסן בעדינות , ומתחילים לשים לב , לכל מה שכבר לא רלוונטי . והמחסן הזה, שיש לכולנו, הוא בעצם חדר אחד שלם
שבו כל אגף חשוב ומשמעותי להתפתחות שלנו.
כשיש רגע כזה מיוחד של הזכרות אז לרוב גם מגלים ביחד שמה שמצוי באגף האחורי הוא גם מה שחוסם לנו את הפוטנציאל לחיות חיים מלאים ובריאים
ואם זה ניתן אז בעדינות מביאים חלקים קדימה ומנערים מהם את האבק.
כשזה קורה אז כיווץ ששנים ליווה אותנו יכול לפתע להשתחרר.
אלמלא הרגשתי את זה פעמים רבות על עצמי לא הייתי היום יכולה להזמין לכך ולספר בטבעיות כזו
זו חוויה כ״כ מרפאת משחררת ומעצימה.
לפעמים אני שוכחת לנשום.
יותר מדוייק לומר – לפעמים אני עוצרת את הנשימה.
ככה.. פשוט עוצרת אותה.
מה שמעיר אותי כדי שאשים לב שכבר כמה רגעים חלפו מאז שלקחתי את הנשימה העמוקה והטובה האחרונה.
ומה שמעורר אותי להבחין בעצירה הזו, בהחזקה ובכיווץ הזה זה רק החיבור שלי אל הגוף.
זה הוא שלא מוותר עליי גם כשאני חושבת שאפשר לוותר עליו ומתרחקת ממנו הוא קורא לי לחזור.
הגוף הוא הבית שלי.
כשאני בתשומת לב לגוף, ואני חוזרת לנשום אחרי עצירת נשימה, אני שואלת – מה התחולל בתוכי כרגע שבגללו עצרתי את הנשימה?
זה בגלל שאני לחוצה להספיק מטלות ואין זמן?
זה בגלל שאני באיחור לפגישה?
זה קשור לעלבון שמתפשט בתוכי עכשיו, בגלל משהו שנאמר לי?
כשאני חוזרת לנשום, העולם נכנס אליי, ואני נכנסת אל העולם.
אני מבינה את עצמי וקרובה יותר.
כשאני שוכחת לנשום אני מבינה שהתרחקתי מהגוף שלי ואיפשרתי למחשבות להתפרע.
כשאני שוכחת לנשום אני מבינה שדרשתי מהגוף שלי לציית לדרישות ולתוכניות שלי ובעצם אני חיה רק בחלקים שלו.
כשאני נושמת עמוק ורצוף, גם הראש החופר מצליח להרפות,
הגוף שלי מתמלא אנרגיה ונהייה הרבה יותר קל.
ואיזה מזל שיש מילים שיכולות לתאר את מה שמתחולל לי לפעמים בגוף
אני שמה לב שאנשים שקל להם להכניס אויר לריאות בזמן נשימה, ומתקשים להוציא אויר ..
בחיים הפרקטיים שלהם ,קל להם להיות "בראש" ובעשייה אינסופית, קשה להם להרפות לשחרר ולנוח.
"תתאפקי. לילדות טובות לא בורח פיפי במכנסיים"
משפט שאמא אמרה לי כשרצתי במדרגות בגיל ארבע , וברח לי"
שיתפה אותי אישה שהיה לה כל כך מאתגר להרפות ולאפשר לעצמה לנוח.
לא פעם אני שומעת על משפט בסגנון הזה ,שנצרב עמוק בתודעה והשפיע באופן ישיר על הזרימה הטבעית של הגוף, וממשיך לנהל אנשים בחייהם הבוגרים.
הדרך לשחרר ולהשתחרר היא ללמוד לעבוד עם הנשימה.
פשוט ללמוד לנשום. יש קשר ישיר בין מצבי הגוף לתודעה.
נוקשות של הגוף מייצרת נוקשות במחשבה.
אי יכולת בגוף מייצרת אי יכולת נפשית , תחושת מוגבלות וחוסר אמון עצמי.
הגוף נותן צורה למחשבות ורגשות. והתודעה מרגישה כל הזמן את המצבים של הגוף.
הרגשות , אלו התחושות של השרירים במצבי המתח שונים, שמתבטאים בהחזקות של הגוף.
אפשרי לשחרר רגשות שליליים באמצעות הנשימה .ובתהליך הדרכה להתמיר אותם לאהבה.
מסיימת עוד סמינר בשיטת גרינברג
ונזכרת כשהתוודעתי לראשונה לשיטה היא מייד נראתה לי הזיווג המושלם לחשיבה הכרתית (ימימה).
כי דפוסים ישנים הם לא רק בהכרה ,הם לגמרי בגוף.
אז מה למדתי השבוע?
שלגוף יש חיים שלמים וסוערים מסתוריים ועמוקים משלו. וכשלא מסכימים להרגיש צער, הופכים לחסרי שקט. ואז מסתובבים באותם מעגלים קבועים.
ראיתי על עצמי, כמה דפוס תמיד ירצה אוטומטית לחזור למה שהוא כבר מכיר, וכמה הדפוסים שלנו השתרשו עמוק.
שלהרבה אנשים עם כאבי צואר, כמוני למשל , בד"כ יש עניין עם סבלנות וריכוז.
המחשבות רצות מהר מדי ,והסבלנות לפעמים לאט מדי.
שלפחד ולצחוק ביחד זה מאוד מאזן
שזעם יכול להפוך לאלימות או לדיכאון, ואיך אפשר לתת לו לזרום ולהיעלם.
.
ואיזה תוצאות מפתיעות ומהירות היו בתהליכים האחרונים עם אנשים שהדרכתי עם חרדה ודיכאון, ברגע ששחררנו כיווץ ישן בבטן, ובבית החזה, ונתנו לזה לגיטימציה להרפות ולזרום זה פחת משמעותית , והגוף קיבל מנת אנרגיה חדשה, ובמקרים אחרים נעלם בצורה מאוד מפתיעה
איך צורות וסימנים על אצבעות הרגליים משקפים לגמריי את דפוסי החשיבה שלנו.
דרכים לעבוד עם דילמות דרך הגוף
כמה משחרר ומאוורר לשקשק איברים בגוף, ואיזה שקט זה יוצר בראש.
על הפרסונות שאנחנו . את הפרסונות שלנו למדנו דרך הטראומות , דרך חיקויי, ובעיקר דרך ההורים שלנו.
מול כל עניין בחיים יש לנו סט דפוסים קבוע שהולך אתנו לכל מקום. כהורים ..כילדים של.. בעבודה שלנו..כרוחניים.. או כאנליטיים.. ועוד.. וכמה זה מצמצם אותנו.
וכשאנחנו מסוגלים לרגע לפשוט פרסונה מסויימת , אנחנו מסוגלים באמת לפגוש מציאות בהירה.
פרסונה עוזרת לנו כביכול לדעת הכל, והיא תמיד טעונה במטען הרגשי הישן שלנו. וזה לא מאפשר לנו להישאר פתוחים , לא יודעים , חופשיים.
פרסונות תמיד עוזרות לנו להיתנתק ממה שקשה באמת.
לרוב היא מושכת אותנו אל העתיד שמאוד נגוע בעבר .
למדנו על הקול, על הדפוסים דרך שימוש בקול ,על כתיבה שהיא כלי לעכל חוייה ✨
היה נפלא
הגרון הוא המקום האחרון שחוסם את הפחד בגוף מלעלות לראש. הוא צומת אינטנסיבית מאוד.
הגרון לאנשים רבים מלא צלקות של דלקות עבר וכ"ו.
זה איזור טאבו. מפחדים לגעת בו , ומפחדים שיגעו לנו בגרון. כי אם חוסמים את העורק הראשי מתעלפים
בפועל , זה איזור שאם יודעים לגעת בו נכון , ישתחרר הרבה מתח ופחד עצור( בלוטת התריס, והצוואר!)
גרון רלוונטי להתייחסות לקול שלנו , שבד"כ מוקטן והולך פנימה ואחורה.
המקום ממנו אנחנו יוצאים לאויר העולם, מהדהדים את עצמנו. הבטחון להגיד דברים , לעמוד מאחורי מה שאמרנו, להביע.
הוא מקום המעבר היחידי, לאויר, לאוכל , למים , הכרחי להישרדות שלנו.
היכולת לסרב ,לקחת , לבקש.
"אנ פינישד ביזנס" באנגלית זה נשמע יותר טוב.
"ראיתי איך אני שוב אוטומטית מול סיטואציה , הופכת למרצה. מאלחשת לי את מה שבאמת מרגישה, בדיוק כמו כשהייתי ילדה. מול אימי החורגת , כדי לקבל אהבה" , דוגמא לדפוס שאני פוגשת בחדר הטיפולים.
כבר על ילדים אפשר לראות איך הם לומדים להתמודד עם פחד וכאב.
איך הם מנסים להתאים את עצמם לחברה, לפעמים מכריחים את עצמם להיות משהו שהם לא.
רק כדי להתאים.
ההתאמה הזו שמתחילה בגיל כ״כ צעיר, היא תחילתה של התעלמות.
התעלמות מחלקים מעצמנו.
פחד וכאב, יהיו שם עד סוף ימינו והם לא נעימים בשום גיל.
כאב כרוני, רגש כרוני, מחשבות כרוניות
כל הכרוניקה הזו היא משהו שאנחנו מייצרים כרוטינה קבועה.
ולא תמיד יש לזה קשר למה שקורה במציאות הנגלת.
כמדריכת גרינברג אני שואפת להדריך את המטופל להשתחרר מהכרוניקה הזו, מהרוטינה הבלתי פוסקת שמי יודע מתי היא התחילה .
איך מלמדים את זה?
דרך פיתוח תשומת לב לגוף בשילוב עם מגע על סוגיו השונים, מביאים תשומת לב לכאב או דפוס, ומשחררים אנרגיה שנחסמה באיזור מסויים בגוף, כשהאנרגיה החסומה הזו משתחררת היא זורמת בחופשיות ובטבעיות וחוזרת לגוף כאנרגיה חדשה וזמינה
מתי נוצר דפוס?
דפוס נוצר כתחליף לאפשרות המטלטלת של להיות כאן ועכשיו.
אני שמה לב שהכרות עם הדפוסים שלי עוזרת לי להיות יותר נוכחת וגם לקחת אחריות אישית.
מה הכוונה לקחת אחריות אישית?
לדוגמא "נעלבתי", אם כתגובה לעלבון, הדפוס שלי הוא כיווץ של בית החזה או כיווץ של הבטן אז את "הכיווץ" כתגובה לעלבון, אני עשיתי לעצמי, כך שזה בתחום אחריותי, אני חסמתי את הכעס שרצה לעלות, ויש לי מה לעשות עם החסימה הזו.
אם אני לא שמה לב למה שהגוף למד לעשות כדפוס ביחס לפחד וכאב שפגשתי, זה מאפשר לי קצת להאשים את הסביבה. אבל ברגע שאני מזהה שאני זו שנניח לא נושמת ברגע מסויים, או אני זו שנלחצת ממשהו ,שאני זו שמרימה לעצמי את הכתפיים במתח שרירי עצום עד כאב, שהופך לחוסר גמישות, אז זה מחייב אותי לקחת אחריות. שמתי לב שלנסות להירגע, בלי לדעת מה בדיוק מתכווץ או מתוח בתוכי זה נורא לא יעיל .
אז תחילת השחרור.. זה ללמוד איך אני מייצרת לעצמי מתח בתוך הגוף
להניח מראה צלולה מול עצמנו או בשיטת גרינברג מול המטופל, באופן כזה שניתן להקשיב, להבין, לקבל, שיוכל לעשות עם זה משהו, מוטיבציה לחולל שינויי.
ולזכור שלרובנו הדפוסים חזקים יותר מהרצון האמיתי שלנו, מההיגיון הבריא שלנו , או מהאהבה שלנו.
ואנחנו די מכורים לדפוסים שלנו, אלא אם כן אנחנו ממש רוצים ומשקיעים תשומת לב ואחריות אישית להיגמל מהם.
רובנו מחפשים את המעלית הכי מהירה מהבטן התחתונה לראש.
מי צריך את הבטן עם הרגשות האלה ,הקונפליקטים העמוקים, כן ולא ולמה לא.
בית החזה , ולהתאמץ לנשום עמוק וכל שאר העניינים..
מניסיוני , אולי באמת מתקתקים יותר מהר את החיים . אבל משאירים חלקים ובעצם חיים רק בחלקים.
סיימתי היום שנה א "שיטת גרינברג" .
זה היה לי מאוד מאוד מאתגר . מצאתי את עצמי לפחות פעמיים חושבת: איך אני מבריזה מפה , ולמה אני בעצם צריכה את המשמעת , והדיוק , וההקשבה הגופנית , ועוד כל מיני, שאני בעצם גם כמו שאני מסתדרת כבר לא רע. ובכלל , כל מסגרת לימודים תמיד מחזירה אותי למקום ריגשי קטן ולא מסוגל בתוכי , והפעם עוד איתגרתי את זה לעצמי באנגלית.
למזלי , אחרי כל נפילה כזאת , הבנתי על השיטה ועל גופי הפרטי עוד משהו , שהשאיר אותי נדהמת , ומלאת השראה להמשיך, ולחקור ולגלות למידה מחודשת על גופי והדפוסים שלי שמזמן התקבעו להם בתוכי ונהפכו למי שאני . וקצת יותר להבין את ההגיון שלהם.
גם בגיל 52 אפשר להתחיל להבין את מה שעשו לגוף כל התמודדויות החיים , כל האירועים שקרו בחיים , וכמה הם גרמו לגוף לכווץ שרירים , אפילו במקומות לכאורה , לא הגיוניים. למשל, גיליתי בבטן שלי, שכבת שרירים קשוחים פנימיים וניסתרים , ולא שהם מחטבים לי את הבטן , להיפך , הם אלה שמונעים ממני להרגיש עמוק יותר את החיים, שמנסים בכל הכוח שנים להגן עליי מפני כאבי החיים מתוך חוויות העבר. או כל פעם , שתפשתי את עצמי עולה במעלית לראש ומהרהרת לי , מה עושים הבנים, או בטח עכשו עמי שוב לא מוצא את המחבת לחביתה, והצלחתי לראות מה קורה באותו רגע לנשימה, איך היא משתטחת ומפסיקה להיות בעוצמה.
לכולנו אוצרות אנרגייה חבויים שנקברו אי שם עמוק בגופנו , והרבה פעמים אנחנו לגמרי משכנעים את עצמנו שעלינו לנדוד רחוק רחוק לאי שם , או לדבר הבא, כדי לגלותם. אנחנו כל כך משוכנעים כי האוצר האמיתי חבוי במקום אחר , ובעצם בכל המקומות המפחידים בתוכינו , בחולשותינו , דווקא פה ממש קיימים מיצבורי האנרגייה הנכספים.
אז מי רוצה לפחד ביחד?
רוצה להדריך עוד כמה אנשים מחוייבים שמעוניינים ללמוד ביחד את המעבר לגוף , לכל אותם מקומות עזובים בגופם. מנסיון , זה משתלם. אפשרויות :
פגישה חד פעמית לאבחון בכף הרגל.
או
סשן חד פעמי
או
תהליך אישי.
עם אבי גרינברג מפתח השיטה.
כל פעם שאנחנו נמנעים מכאב , הוא נתקע בתוכנו.
בכל פעם שאנחנו תקועים בכאב היסטורי ,אנחנו מגיבים באותו אופן לדברים שונים בהווה ומשחזרים סיפורים .
כשלא עוצרים משהו לא רלוונטי , הוא ממשיך ומושך.
כשלא משאירים את העבר שם , אנחנו משחזרים סיפורים ..
בעקרון, מה שאנחנו רואים בכפות רגליים , זה את מה שעובר על הגופנפש של האדם שנושא אותם.
כל מה שהאדם לא הגשים, נתקע , התרגל להיות ,או מאוד התאמץ והצליח למרות תנאים מסויימים .
זה תמיד משאיר סימנים על כף הרגל.
כשמשהו מגיע אליי עם בעייה , או רצון תקוע , אני כמדריכה מחפשת איפה זה קורה אצלו בגוף. וביחד מנסים להבין את המטרה והתהליך. כדי שתהיה הבנה לעומק.
הרבה פעמים אנשים נוטים לראות את עצמם בצורה לא נקייה , בהגזמה לכיוון כלשהוא, בכל פעם שהגוף לומד משהו חדש על עצמו , הוא עושה עוד צעד קדימה.
כשאנחנו צעירים ,אנחנו אוספים דפוסים , והופ בגיל 60 אנחנו מגלים שיש לנו כמה בעיות כרוניות .
כשאנחנו צעירים יש לנו מלא אנרגיה
ומעט נסיון חיים לנהל אותה נכון
כשמתבגרים יש פחות אנרגיה , וצריך חוכמה כדי לנהל אותה נכון.
כשאנחנו מחלימים ממשהו , זו לא תמיד חוויה מענגת כי אנחנו הולכים דרך חוסר האיזון , דרך המאבק של הגוף והנפש שלנו להחלים .
בנייה מחדש מביאה גם חויות לא נעימות , אחרת הגוף והנפש לא יוכלו להחלים , הרבה פעמים אנחנו שוכחים את הפרט המשמעותי הזה. ומבזבזים אנרגיה בלהעלים את זה .
לפעמים אנחנו רוצים בו זמנית דברים שונים , להרגיש ממש טוב , ורק שלא יכאב .אנחנו נקרעים בין קונפליקטים , החלק שיש בו הרגל ממושך יותר , יהיה החלק שישתלט , לרוב ההרגל מנצח .
לכן חשובה ההבנה שלוקח זמן , והסכמה לתהליך . להרגלים ודפוסים ורוטינות יש הרבה כוח , זה כמו בית כלא שמפחיד להשתחר ממנו אל הלא מוכר מחדש כי התרגלנו , זה הפך לנוח , מפחדים מהחופש שלנו , מפחדים שהמוכר ישתנה.
יש לנו יכולת מדהימה להתרגל כמעט לכל דבר. לפעמים שכבר המצב השתנה , אנחנו שוכחים להשתנות אתו מפחד השינויי , אפילו מהחופש משחרור המצב הלא נעים. הראש וגם ההגיון שלנו פעמים רבות מנחה אותנו למחוק , להתעלם , אפילו מצרכים פיזיים .
הזרימה בגוף היא אנרגיית חיים , קשורה לגוף עצמו ולעולם כולו .
כל פעם מחדש אני נזכרת ששכחתי שוב לנשום עמוק , כל פעם אני נדהמת איך כל כך הרבה אנשים נבלעים בתוך החיים ולנשום עמוק זה סוג של עבודה קשה . ואיך הרגלים ישנים משתלטים ומשעבדים.
לרוב אנחנו בכלל לא מודעים לנשימה , לפעימות הלב , לזרימת הדם , לתהליך העיכול .
כל שינוי בזרימה בגוף שלנו משפיעה עלינו , הפרעה בזרימה תשפיע על האופן בו נגיב ונפעל בעולם , במציאות בהווה.
אנחנו אחראים לזרימה שלנו . זה לא הגוף " עושה לנו את זה ", אנחנו עושים את זה , אנחנו יוצרים חוסר איזון שמלווה אותנו לכל מקום , אם לא לוקחים על זה סוג של אחריות , אנחנו הופכים את זה לנורמלי , הופכים את חוסר האיזון " לאין מה לעשות " ככה זה.
ומי לא היה רוצה לחיות בעולם זורם בטוב.
כל זרימה בחוץ מושפעת מהזרימה שלנו פנימה ןלהיפך.
בסוף ההריון עם בני האמצעי
הצעתי לחברתי ששנים לא הצליחה להיכנס להריון , והיתה אחרי הרבה טיפולים , להתלוות אלי ללידה , להיות נוכחת , ללוות מקרוב את כל תהליך הלידה , היתה לי תחושה שזה מה שנדרש עבורה.
תשעה חודשים על השעון אחרי נולד בנה בכורה , וההתרגשות היתה עצומה.
שבת בראשית , הערב לפי התאריך העברי לפני 21 נולד נהר
עוד בהריון ידעתי שאקרא לו נהר .
כשנולד החלטתי לעשות עוד בדיקה , פתחתי את ספר התורה בצורה אקראית , בול בפוני :" ונהר יצא מעדן אל בני ישראל..." פרשת בראשית
וידעתי שזה השם.
הוא נולד קרוב לשמחת תורה , אבי ביקש שאצרף לו את השם אהרון על שם אביו שנפטר בשמחת תורה.
לימים ראיתי שנהר נמצא באהרון , והאור נמצא באהרון .
כ80% מהאנרגיה של הגוף הולכת על החזקת מתח שרירי. כ 30% אנשים סובלים מכאב כרוני.
מתחת לכאב כרוני , ישנו דפוס קבוע שהגוף יצר בתוכו.
כל מקום תפוס בגב , מעיד על זה שמתישהוא הגוף פקד על השריר "תתכווץ" , אבל מעולם לא חזר אליו ופקד " להפסיק " או "לשחרר" . או מתחת לנשימה שטוחה יש פחד להרגיש ולהיפגע.
בתווך הזה נכנסת "שיטת גרינברג" שאותה אני מדריכה .
המושג דפוס קבוע מתאר נקודת התייחסות קבועה בקשר למשהו.
ברמה הגופנית ,למשל אדם שיושב שמונה שעות ביום מול מחשב , יש לו דפוס קבוע של ישיבה. וישיבה מפעילה את הגוף בצורה מסויימת , דפוסים גופניים קבועים מלמדים את הגוף במשך השנים להתנהג בצורה קבועה.
הדרך ללמד את הגוף נקודות התייחסות , היא ע"י שימוש חוזר ונשנה בנקודת ההתייחסות החדשה, אליה רוצים להגיע.
דפוס גופני קבוע , הוא מצב בו הגוף למד להיות בצורה מסויימת ואינו מפסיק גם לאחר שאין כבר צורך בכך.
ככל שהלמידה של הגוף מתקבעת והופכת לדפוס , נוצר מצב ברמה השרירית בו ישנם שרירים בהיפר טונוס - עובדים קשה מדי. ושרירים בהיפו טונוס - עובדים פחות מדי , כך הגוף מתרחק מהמצב הטבעי שלו.
למשל, אחרי עשר שעות ישיבה רצופות , האדם קם והלך , אבל הגוף עוד יושב , גם אם תשומת הלב של האדם עברה כבר להליכה פיזית , המאמצים והצורה בה גופו עובד , עדיין מחזיקים חלק מפוזיציה של ישיבה.
שיטת גרינברג מזמינה את הקליינט למסע מדהים של למידה עמוקה דרך הגוף להבין לעומק את הקשר בין כאב פיזי סטרס חרדה החזקה שרירית ודיכאון.
ואיך בעזרת הקשבה לגוף אפשר ללמוד על יחסי הגומלין ביניהם, איך ללמד את הגוף להפסיק את זה , בכדי לעזור למימוש הפוטנציאל האישי ויצירת הזדמנויות חדשות בכל תחומי החיים .
הגוף שלנו הוא העוגן העיקרי בלהיות נוכחים בהווה. בד"כ הוא הדבר הכי יציב שיש לנו.
הראש שלנו עם המחשבות והרגשות הוא זה שרץ ומתרוצץ קדימה ואחורה רוב הזמן.
כשנשים הריוניות מגיעות אלי לטיפול או לסשן בשיטת גרינברג , מפוחדות ולחוצות מהלידה המתקרבת , אני מזכירה להן שברגע שאנחנו קופצות שנייה אחת קדימה מזמן הווה , מהמציאות העכשווית , לרגע מאבדות קשר עם הנוכחות , רק שם מתחיל הפחד.
כשהן נזכרות ומבינות הן נרגעות.
לכולנו ,ובעיקר בזמן הריון , הגוף חווה תחושה של מתח דריכות ולפעמים חוסר שקט . כשהגוף נמצא בדריכות לאורך זמן , הוא נחלש ורמת האנרגיה והתפקוד יורדת. חוכמת הגוף מלמדת אותנו לחיות כל הזמן את הרגע ולנסות להוריד דאגות למה שעלול להתרחש בעתיד.
הגוף שלנו כל כך רגיש לכל מחשבה שעוברת עליו, כל פעם שחולפת מחשבה שקשורה לדאגה, הגוף מתכווץ ונחלש.
כך בעצם מתחיל המאבק בין הראש שרק רוצה לדאוג ולתכנן תכנונים, לבין הגוף שרק רוצה להיות כאן ועכשו , כי זה כל מה שהוא יודע.
איך מיישרים קו? משתמשים בגוף
הוא מייד מחזיר לכאן ועכשו. מדמיינים את כפות הרגליים יציבות על האדמה , נותנים לגב להזדקף , לכתפיים להרפות , נושמים נשימה עמוקה וטובה אל תוך הרגע הזה עכשו.
מחשבות של יום נישואין, ועל אהבה וחיות אחרות שנקראות התובנות שלי
היום האיש שלי ואני, מסמנים על לוח השנה הפרטי, 31 שנות זוגיות. ואנחנו? רק רצינו להגיע הביתה בשלום, וחווינו: אהבה, כאב, והולדה ,ושלום, ומלחמה, ורסיסים של עצמנו על הרצפה, קירבה, ריחוק, יחד, לבד.
אם אני מריצה את הזמן לאחור, אני יכולה ממרחק היום להביט בנו כפי שהיינו אז. הרגע ההוא של החלום
מצלמה. אני בשמלה לבנה, התרגשות, הולכת אל הבלתי ידוע. הוא: לבוש נרגש, מניף רגל באוויר, מעליו חופה, לצדו: משפחה, חברים, חתונה, ושלל תקוות, ואז, כוס מתנפצת. בום! אחוזה בנייר כסף שלוכד את השברים.
נשיקה, חיבוקים וריקודים.
חושבת איך הרגע ההוא של שבירת הכוס, הוא כמשל למה יהיה אחר כך. רסיסי חיים, אחוזים בכוס שלמה, ובאחת נשברים ועפים, אחוזים במסגרת כסף לוכדת רסיסים, כמו מסגרת הזוגיות. שלעיתים יפה מבחוץ ומבפנים שברי זכוכיות אחוזים. נוצרו מבעיטה שנתנו. ממעיכה, ממכה. בומים. וגם איך שתינו מכוס החיים, לגמנו בתאווה, התרגשות, פחד, חשש. כעסנו, נקלענו, השתחררנו ונאספנו. עדין יחד, עדין אהבה, עבה, עבה, המון משמעות. מבט אחר על החיים. אוחזים בכל מה שיצרנו יחד, לעיתים מרפים.
אחרי 31 שנות, עדיין מנסה ומתנסה
מה יש לי להעביר שאולי ייתן חומר למחשבה, יביא תובנה? איזה עצות חכמות אני יכולה להגיד על זוגיות? איך ממשיכים? איך נשארים?
אהבה בעיקרה היא עניין רוחני. זו לא רק המשיכה התשוקתית מהסרטים ששומרת יחד את החיבור. זו גם הרוח. עוד מעט אנחנו זקני השבט, הוא ואני. למרות 7897 פעמים בערך שנפרדנו וחזרנו בערך בעשור האחרון. למדתי שלא חייבים להיות פיזית כל הזמן. הספייס מפריד ומחזק, מחבר, ומאפשר לנשום.
האיש שלי, לימד אותי על אומץ והעזה, הגשמת חלומות, קודם כל את שלו, ואז זה הפך לשלנו. ואני מאוד אוהבת אותו . למדתי לסמוך עליו , זה לא היה לי קל.
בגיל 22 בערך, בלילה גורלי בהחלט, כשאני ארוזה לחזור לארץ אחרי טיול מחוף אל חוף, קול פנימי וחרישי לחש לי, לא! את נשארת. לרגע נבהלתי,
הקול הזה היה חזק ממני. הייתי חייבת להקשיב.. שבועיים אחרי מצאתי את נשואה לעמי. לחיים חוקיות מוזרה לפעמים: להקשיב ולהעיז, יכול לפתוח ולהוליד עולמות. החיים זה לגמריי תהליך מסתורי ועלום.
ושוב נזכרת ברגע החופה
ברגע ההוא היפה. הכל תמיד נראה מושלם. חתונה. חתן כלה, אהבה, ים כסף מושקע באירוע, הכוס נשברת, מתנפצת, והאדם שובר אותה, פתאום זה היכה בי שבאקט הזה טמונה חכמה גדולה. בית נבנה משבירת כוס לרסיסים. אדם נבנה תמיד מלב שבור. הרגע הכי גבוה בחתונה, יש בו אקט אלים ושביר , זה מסמל את חורבן הבית , אבל נדמה לי שיש פה חוכמה גבוהה יותר כמו נבואה, שבמהלך החיים המשותפים עוד ועוד תגשים את עצמה.
חיי נישואין גם שורטים, מכאיבים, לפעמים עד זוב דם, לעיתים הרסיסים מתפזרים לכיוונים נפרדים, אי אפשר לאחות לכדי כלי ששלם ביחד, ונפרדים. לפעמים הרסיסים הם אבני הבנייה, שעוד נכונו לזוג כי זה מה שבונה , משל כזה לחיי נישואין.
רסיסי חיים
שבירים ופריכים.. המצבים הרגשיים בין בני הזוג, הכל מתנקז שם במערכת יחסים זוגית. המערכת הקרובה ביותר. השברים והחלומות המנופצים רגעי הקושי התסכול והכעס. נראה לי ששבירת הכוס, מרמזת את המורכבות ביחסים זוגיים ארוכי טווח, כי החיים האמתיים כמעט אף פעם לא מושלמים ושלמים. שבר מן השברים הוא חלק ממארג הקיום עצמו. ויש קשר הדוק בין אהבה ואובדן, ברגע השיא הזה שנקרא מזל טוב!
ואלו ועוד הם החומרים המרכיבים אהבה, אהבת אמת, כזו שבאה להישאר, לא יפהיפיה לרגע. מזל טוב לנו , ולכם גם, על שהייתם ועוד תהיו, על שניסיתם ועוד תנסו, מי מכם שבזוגיות או אחרי או לפני, ועדיין אהבה היא דבק מרפא ומחבר, והיא דקה והיא שבירה, והיא עבה והיא מחבקת וגם פוצעת. ימשיכו הנישואין בבני אדם – הניסוי הגדול בעולם. ניסוי ותהייה..
ילד קטן מתאכזב , כועס, רוצה משהו ולא מקבל, הוא מסוגל להשליך את עצמו על הרצפה , לבכות להוציא ללא מעצור את הרגשות שלו לעולם, לשחרר.
הוא לרוב לא מגביל את עצמו כי לא נעים לו. הרבה פעמים זה גם עובר לו די מהר.
כמבוגרים , זה כבר סיפור אחר , זה כבר לא נעים ולא תואם את הלוקינג גוד שלנו, לא תרבותי , וכבר לא מתאים גם שנרביץ בחזרה כמו ילדים.
אז לאיפה הולך כל התסכול הזה?
היום במהלך סשן מצאתי דרך יחסית די מהירה שהמודרכת / מטופלת ששכבה על מיטת הטיפולים תרגיש איפה היא מחזיקה ולא מרפה בתוך הגוף שלה , היא מייד תפשה וזה היה מדהים.
הנחיתי אותה כשהיא שוכבת על הגב , לשים לב לנקודות המגע של הגוף עם מיטת הטיפולים , שתדמיין שטבלה את גופה בצבע , ושתראה ותרגיש איפה נשארו כתמי צבע על המיטה , ואיזה ציור היה נוצר שם ? איפה יהיו כתמים חזקים יותר של צבע? ואיפה בכלל לא יהיו סימני צבע? יכולנו לגלות באיזה איזורים יש החזקה ומתח , ושם הגוף לא רפויי.
ככל שהגוף רפויי יותר , הוא מתמסר יותר לכוח המשיכה , ושטחי המגע עם מיטת הטיפולים גדולים יותר, הגוף פרוס נינוח יותר על המיטה.
למדנו לעצור תסכול בתוך הגוף שלנו.
להעלים אותו עמוק בתוך השרירים והאיברים. להקפיא מצבים הסטוריים בתוך הגוף , כיווצנו שרירים קטנים שאין לנו בכלל מושג על קיומם , נוצר הרבה מתח בגוף.
לפעמים אנחנו מתהלכים בחיים אוחזים שתי מזוודות כבדות בכלל בלי להיות מודעים לזה. זה תמיד תוצר של איזה סיפור איזה כאב
הדרך הטובה לשנות את זה , זה להפסיק להתנגד לזה.
שאנחנו מרשים לגוף להרגיש את עצמו, הוא יודע להסתדר אתו.
הדפוסים של כולנו די דומים , כולם שואלים אם אוהבים אותם , אם אנחנו מספיק טובים .
במהלך השנים הגוף למד להגיב בדרך שלו לכל מה שקרה לנו, כל דבר שקרה או לא קרה מתבטא בגוף.
אנשים מגיעים לתהליך בשיטת גרינברג בד"כ בגלל כאב, או כי הם מרגישים תקיעות באיזה תחום בחיים.
האבחון הראשוני נעשה דרך בכפות הרגליים .
שם רשום בבהירות יוצאת דופן איפה, סגרנו הקטנו , כיווצנו את עצמנו מול החיים , ואיך זה קשור לחיים הפרקטיים שלנו היום.
תסכול פחד וכאב זה התחלה הכי טבעית להתחיל תהליך.
היום למדתי על צלקות.
לרובנו יש צלקות על העור, תאונות פציעות ניתוחים
צלקות זה כמו חשבון בנק של אנרגיה שכוחה
סימני העבר שהגוף נושא.
למדתי כמה עובדות מאוד מענינות
שצלקות חיצוניות על העור הרבה פעמים ממוקמות לגמרי רחוק מהצלקות הפנימיות. שלפצע הפנימי לוקח הרבה יותר זמן להחלים מהחלק החיצוני על העור.
ניתוחים פלסטיים יוצרים טראומות בגוף בלי שאנשים יקלטו בכלל. סביב צלקות יש סיפורים ודפוסים שנבנו במיוחד לכבודם, חללים בגוף שהתפנו והגוף צריך לארגן את עצמו מחדש
כל חתך בגוף יוצר סוג של חסימה של הזרימה הטבעית של האנרגיה בגוף, שזויות החיתוך לפעמים משתנות עקב אופנות, יוצרות חסימות בזויות שונות.
האופן שבו האדם התנהל, מיהר לחזור לשגרת חיו אחרי ניתוח /פציעה ישפיע על מלא דברים אחרים לגמרי.
לפעמים אחרי שהניתוח עבר בשלום, והצלקת נסגרה האיזור של הניתוח נשאר עם הרבה כאב. הגוף ממשיך לייצר רקמת צלקת ומדביק או מושך אליו איברים מהסביבה.
הפחד והכאב מהניתוח עצמו גורם לנו לשנות תנוחות, לנסות להקל על הגוף מפחד וכאב, וזה לכשעצמו יכול לעורר עניינים חדשים.
אז מי שנושא על גופו צלקות גם אחרי הרבה שנים, מסתבר שיש דרך לעודד החלמה וזרימה טובה יותר של הגוף.
כנשים אנחנו לא תמיד מבינות כמה חופש יש לנו בעיצוב חויית הלידה שלנו.
המנח המאוזן על מיטת בית החולים, המחטים שמחוברות לוריד, צליל המוניטור, הרופאים שנכנסים ויוצאים, כל אלו מגבירים את החוויה של חוסר אונים וחוסר שליטה על הדבר שהוא בעצם הכי שלנו - הלידה.
אני פוגשת הרבה נשים בהריון מתקדם בקליניקה שלי, חלקן אפילו בהריון שני ושלישי, והרבה מהן חוששות מהלידה.
חרדות מחוסר השליטה על הגוף, על הכאב, מחוסר האונים מול מערכת בית החולים וההתערבות שלה בתהליך.
אני זוכרת במיוחד אשה מקסימה שהגיעה אלי בהריון שני בשבוע מאד מתקדם, תוצאות בדיקות הדם הגיעו לא תקינות עם סוכר מאד גבוה, והיא בקשה לעבור זרוז באמצעות עיסוי ורפלקסולוגיה.
כשהתיישבה אצלי בקליניקה אותה אשה, מייד הרגשתי שיש משהו עמוק יותר בסיפור שלה, לא הרגיש לי נכון מייד להתחיל ללחוץ, לא על הגוף ולא על הנפש. רציתי להבין אותה, הרגשתי שיש סיבה שהגוף שלה לא מפתח צירים. ידעתי שאני רוצה לראות את האדם שמולי לפני שאני רצה למטרה.
השיחה התחילה ולאט לאט עלו דברים שיצרו אצלי תמונה בהירה. היתה לה תינוקת בת שנה בבית, והסתבר שהלידה הטריה היתה חוויה קשה מאד, מלאה בשיבושים ובהתערבויות.
הבנתי שהיא בטוחה לחלוטין שלפניה עומדת חווית לידה קשה וזהה ללידה הראשונה, היא מפוחדת ומכווצת והגוף עוד לא רוצה ללדת. היא הגיעה אלי רק בגלל שהרופאים אמרו שהיא בסכנה.
הבנתי שאין לה בחירה. מבחינתה היא עשתה העתק-הדבק לחווית הלידה הקודמת, ולא הייתה בתוכה אפשרות אחרת!
היה לי חשוב לאפשר לאותה אשה לראות כמה כוח ובחירה יש לה בלידה שלה, כמה עוצמה יש לה מול הגוף שלה ומול אחת החוויות הכי משמעותיות בחייה.
בדקות הראשונות, היא לא הסכימה בכלל לראות לידה אחרת בראשה, היא לא הבינה איך זה אפשרי.
בשלב מסויים ביקשתי ממנה להתחבר לעוברית ולראות דרכה את החוויה שהיא מבקשת, איזו מן לידה העוברית מבקשת מאמא שלה? ופתאום גל של התרגשות עלה בה והיא התחילה לדבר על הלידה שהיא רוצה.
במשך דקות ארוכות היא תארה לי בתשוקה את הלידה שנכונה עבור העוברית שלה ועבורה, הרגשנו שתינו שקורה שם סוג של קסם. לפתע היא מצאה כוחות לראות את האפשרויות שעומדות בפניה, נפתחה עבורה מציאות חדשה.
וכעבור כמה ימים שיתפה אותי שקיבלה צירים ועברה לידה חיובית ונעימה, כמו שרצתה.
עד היום אני מצטמררת כשאני נזכרת באותו טיפול, לפעמים מספיקה שעה אחת, אדם אחד שיראה אותנו, הסכמה אחת לראות עוד אפשרויות - בשביל לייצר מציאות חדשה.