• ציפי כהן

פוסטים על ימימה

"את זה לא העומס שלך. את זה הטוב שבך"

מדברי ימימה.

משנות ילדותינו וללא אשמתנו

החלו להיערם עלינו

ערימות של פחדים

דפוסים

התניות

אמונות

בהכרה שלנו - ובתוך הגוף שלנו

על השכמות

עמוק בתוך הבטן התחתונה שלנו

על הלב שלנו

מסע החיים שלנו אף פעם לא במקרה

כל דבר שהתנסינו בקשנו ללמוד שם משהו

סיפורי החיים שלנו זה מסע של חקר וגילויי

אז לקחת רגע קל ולתרגל הפרדה בין הטוב שבי לכל השאר..

תנשמו עמוק

תעקבו אחרי קצב פעימות הלב

תהיו בהודייה

הודייה ממיסה ומפוגגת עומס

דרכה

מתרחש תהליך כימי בגוף

בכל רגע של הודייה

ההכרה נשטפת באור מרפא

כמו שטיפה אנרגטית של אור

עיקר מימוש הבחירה שלי כלומדת

זה יכולת ההפרדה שלי ביני לבין העומס







חווית אובדן היא טרנספורמטיבית.

והמוות הוא המשך טבעי של החיים פה

לאחרונה מלווה נשים בתהליכי אובדן מאתגרים

עבורן ועבור עצמי חקרתי במהלך השנים מכל מיני כיוונים

מניחה פה גם את מסריה של ימימה על הנושא המסתורי הזה של המוות

____________



המוות הוא המעבר האחרון של החיים.

ימימה מסרה פעם שזה ״מעבר מחדר לחדר אחר״.

זאת ההסתכלות שלה על מוות.

ימימה אומרת שהבנת המוות זה הבנת החיים ושהמסתורין של המוות הוא חלק מחידת הנשמה והחיים עצמם ולכן העבודה הפנימית וההכרתית שהיא מציעה לנו כ״כ הכרחית.

מי שעובדת בתוך החיים ומשחררת דפוסים וכאבים עשויה להגיע למפגש עם המוות בשלה וחכמה יותר ואולי גם פחות מפוחדת. אולי...

לדברייה של ימימה, במהלך החיים הגוף מקבל חיוניות מהנשמה וברגע המוות יש הפרדה בין השניים, הפרדה בין הגוף לבין הנשמה.

הנשמה ממשיכה להוסיף ולחיות כפי שהייתה תמיד, אלא שכבר לא כבולה עוד במגבלות הפיזיות של הגוף.

ובגלל שאופי האדם , הטוב שבאדם והמוסר שלו טמונים בתוך הנשמה, הוא עולה למצב גבוה יותר לאחר שסיים את תפקידו על פני האדמה.

גם הפיזיקה המודרנית, לימדה אותנו שחומר אמיתי לעולם לא נעלם אלא משנה צורה, ושחומר הוא צורה של אנרגיה,

אם זה המצב עם חומר גשמי, זה יהיה נכון גם במקרה של "חומר" רוחני.

כוח החיים הרוחני שבאדם "הנשמה" לעולם לא נעלם... ברגע המוות החומר הזה משנה את צורתו לצורה גבוהה יותר.

ויחד עם זאת שהמוות מסמל את עליית הנשמה לשלב גבוה יותר , הוא בכל זאת התנסות מאוד מכאיבה לנשארים ולהולכים.

המוות מעורר רגשות עזים של צער וכאב.

לאלה שמתבוננים על החיים ועל הגוף כעל השכבה היחידה והבלעדית של הקיום שגבולותיו הם הגוף האנושי ורק מה שנגלה לעין ולתודעה נחשב עבורם, אז המוות באמת נראה כסוף עצוב ומייאש

אבל ההסתכלות מעבר, שמציעה לנו ימימה בחוכמתה, מראה לנו את קיומה של הנשמה האנושית, את החיבור שלנו אל האלוהי ומחברת אותנו אל הנצחי.

לעילויי נשמת נתנאל שלום יקותיאל ז"ל

אביה של חברתי אפרת שיושבת כעת שבעה.






המטען האנושי

לפחות פעמיים ביום אנחנו מחפשות את המטען לפון שלנו

נראה לי שעל על אותו משקל הלימוד הימימאי מטעין אותי

לא משנה מה עובר עליי במשך היום

יש לי מטען פנימי שהוא שלי

והוא לא תלויי באף אחד

ואי אפשר כבר להאשים אף אחד

הוא אפילו מצליח להטעין רטרואקטיבי..

וכשאני נזכרת בו אני נטענת בחום הלב

לעצמי ואל מי שמולי

נהפכת לספקית החום זה כבר בידיים שלי

ישר אל תוך הלב שלי.








"האור מרחיב הכל

כי הנפש קשורה לכל הגוף כולו

ככל שתתקרבו הנשמה מתקרבת

הנשימה מתרחבת

מרכז הלב פתוח

מתוך אהבת האנוש

מתוך אהבה וקבלת הניתן לנו כמתנה זמנית אבל נצחית"

מדברי ימימה ז"ל.

אז מה זה להתקרב?

זה להסכים להבין ,ובעיקר להרגיש ! את כל החלקים שאני מורכבת.

לרוב הם מנוגדים משתנים ולפעמים מתהפכים ברגע.

להפנים שעומס בעיקרו , הוא לא נובע מהבחירות ה'חיצוניות' שאנו עושים - מהליכה בדרך זו או אחרת

אלא מהאופן בו אנו מתייחסים לעצמנו מול אותם עניינים..

כאשר אנחנו מצליחות להנמיך את רעשי הרקע

את האמירות השליליות שלנו על עצמנו

אז כקשר ישיר. ..

הדופק פחות מהיר ועצבני ..

הנשימה מתרחבת - כי המערכת העצבית שלנו נמצאת בכל מקום

כשיש מתח אין זרימה חופשית..

הגוף כולו הוא מערכת סינרגית של איזונים חוזרים!

אז להתקרב זה להבין שכשהמתח עולה , אני לא אשמה !

לא תמיד אפשרי להפסיק אותו..לא הכל באשמתי.

אבל מצד שני לקבל אותו מתוך הבנה הכרתית

ואז זה פחות משתלט

מתוך אהבת האנושיות

לקבל ולאהוב גם במצבי חוסר האונים !

כי אין דבר יותר גבוה מהקבלה

קבלה פשוטה של מה שבאמת עובר עליי.







התמכרות לרגש נמוך באה מההזנה של הרגש ע"י מחשבות בנושא

כשנותנים לרגש להיות בלי להזין עם מחשבות

הוא בא - וזורם הלאה כמו המים.

מירמור, קנאה, עצבות, כעס , פחד, ועוד..

מומלץ להזין במחשבות טובות

"רגש טוב לקיומייך"

ימימה.






איפה החשיבה ההכרתית של ימימה פוגשת את הגוף?

ימימה אומרת "שהגוף הוא היכל הנשמה"

כך שהחיבור בין גוף ונפש מאוד נוכח בלימוד שלה

תוצאות הלימוד גם מורגשות באופן ישיר בגוף שלנו

אי שקט, חרדה, מועקה, הצפות רגשיות, כל אלו משפיעים ישירות על כיוץ השריר בגוף, על מערכת השלד ועל כל החשמל הזורם בנו.

הגוף שהוא החומר, הוא גם הבית לכל המערכת הרגשית והרוחנית שלנו

והוא מושפע ישירות מהחשיבה שלנו ומהפרשנויות הרגשיות שלנו

לכן ככל שנותנים יותר תשומת לב לחשיבה ההכרתית

ומנקים עומסים מיותרים מהשדה שלה גם הגוף שלנו מתנקה ואז החיוניות, התשוקה וכוחות הרצון מתגברים.

תחת עייפות ומחשבה עמוסה הגוף נמצא ברמת חיוניות ואנרגיה נמוכה

קורבנות, ביקורתיות כעס והאשמות נרשמות בגוף ומתבטאות בו

אז אם אמרנו שהגוף הוא הבית, אז ככל שהחשיבה ההכרתית נוכחת בנו גם הבית שלנו נקי ומאורגן יותר.

הגוף מאותת לנו מתי אני בכיוון ומתי אני לא.

למשל התקף חרדה מעיד על עומס מחשבתי בו הנשימה תהיה חסומה והשרירים יהיו מכווצים.

מאבק בגוף הוא ביטוי למאבק בנפש ולהפך

כשאני מתחזקת ושמחה יש קלילות בגוף והנשימה רחבה יותר

כשהמבט הפנימי שלי רך הכל בתוכי זורם בטבעיות

"הנשמה עונה ומגיבה לדיבור רך" ( ימימה)

ולא לדיבור נוקשה ומעמיס

כך גם הגוף.






״עומס" יקר.

אני מרגישה שהגיע הזמן שנוריד הילוך..

אני מבינה את הצורך שלך לבלות כל הזמן..

ובצפיפות..

אבל זה לא ממש מוביל אותנו לשום מקום

שלא תבין לא נכון..



אני תמיד אהיה פה בשבילך

רק מרגישה לפעמים קצת לכודה

אז לא לקחת קשה מדי

ואני מכירה אותך..

יודעת שיש לך דרכים שונות

למצוא דרכך בדרכים הידועות

וזה ממש בסדר..

אבל זה לא נורא

כשיש לנו לומדת אחראית

שיודעת לנתב ולהפריד

ואני יודעת..שההפרדה הזו תעשה לנו רק טוב.

אוהבת

אני האמיתית.





"כשהנפש מודה היא בשמחת עולמים, שמחה מקורית, זה האור"

ימימה.

כל גוף קיים על סיביו וגם הנפש על סיביה.

כל חלקיק בא על סיב, אם הוא מאורו, יתן לסיב השני הד אורו עד שכל הסיבים הד הכללי"

(ימימה)

ימימה משרטות את תשקיף הפנימיות שלנו..

שלכל אחת יש בתוכה מערכת חשמלית שמוליכה אור בתוכה !

כשאני בהודייה

אותם מוליכים מתמלאים באור

והאור מתפשט מסיס לסיב..

ההודייה היא ההד מתפשט..

כשאת ברגש חם לקיומיך

כולם רוצים

להתמגנט !

כשסיב מעביר לסיב אור

נוצר אור גדול








איך מתרחשת צמיחה

התקרבות פנימית?

אחד מתופעות הלוואי של צמיחה

זה אי שקט היסטרי .

כאוס שלם בין החלקים הפנימיים. ..

מן תסיסה מאוד לא נעימה

שמאוד מציקה

מבהילה, שמעוררת לפעולה.

בהתחלה, לרצון להיאבק..

שהתחושה המכבידה תיעלם.

כאוס חדש עיוור ומפחיד .

והנפש ממש דורשת את שלה...

למצוא לה אפיקים ונתיבים חדשים

לחשב את ההסתכלות הפנימית מחדש.






כשכועסים על "הילדה"

הדבר הראשון שהיא חושבת, זה על עצמה - שלא אוהבים אותה, ואולי שכמו שהיא היא לא מספיק טובה

(חלקי "הילדה" צפים ועולים כשהיא כבר גדולה)

וימימה נכנסת בדיוק בתווך הזה - מלמדת הסתכלות רחבה

פחות צרה

מרחיבה את מנעד ההכלה

שמותאמת יותר לשלב הבוגר והנוכחי בחיינו.

עיניין "התיחום" מושתת על ההבחנה שהבסיס של כולנו הוא טוב

הרעש החד

הכאב

העומס מסביב

וכובד המשקל שלו מעפיל עלינו לרוב.

דוגמא:

" אני לא מרגישה מוערכת במקום העבודה שלי ע"י הממונים עליי "

ודרך עיקרון:

"ההפרדה" או "התיחום" של ימימה

מפרידים בין המילים שנאמרות אלי או נעדרות ממני , למשל : במקום העבודה - לבין האופן שבו אני מפרשת אותם.

כי כילדה אם אמא לא אמרה לי שהציור שציירתי יפה מאוד מאוד נעלבתי.

היום במקום העבודה כדוגמא , אני מתחילה לראות בבירור את הפריזמה "הילדית"

אם לא הגיבו אלי במילים ב"כל הכבוד לך"

אז אני מאוד נעלבת וכבר לא בטוחה בכישוריי .

עיקרון "ההפרדה" מאפשר לנו לנתק את הצורך האובססיבי של הילדה שבתוכי לחיזוקים חיוביים מהסביבה

ולפתח יכולת פנימית לתחושת משמעות שלא רק תלוייה באישורים חיצוניים מהסביבה

כי הערך העצמי שלי שנבנה בזמן הילדות - עדיין כל כך מאומן להיות מותנה ונשען על הדרך שבה הסביבה משקפת לנו אותנו

ביסוד שיטת ימימה הערך העצמי היחידה שלנו הוא בפרשנות הנכונה יותר

לפרש את מציאות חיינו.







הילדה

לכל אחת מאיתנו יש בנפש חלק ילדי

כל אחת מאיתנו נושאת בתוכה ״ילדה״.

בלימודי ימימה ״הילדה״ היא מושג מרכזי.

לפי הלימוד - להיות ילדה זה בכלל לא קל

כי ״הילדה״ כפי שמדברים עליה בשפת החשיבה ההכרתית, היא לא הילדות התמימה והזכרונות המתוקים.

לפי הלימוד ״הילדה״ היא אותו המקום שבו נרשמו בתוך הזיכרון הרגשי שלך, כל אותם החלקים הלא מסופקים שבתוכך, כל האמונות המגבילות והחוסמות, כל אותם המצבים שבהם את חווה את עצמך כחסרת ערך ששווה הרבה פחות מהאחרים.

הילדה היא כל אותם המצבים שבהם את מרגישה לא אהובה, חסרת אונים, נזקקת ותלוייה באישורים חיצוניים כמו אויר לנשימה.

חלקי הילדה הזועמת והדחוייה ממשיכים ללוות אותנו לאורך החיים הבוגרים.

יש רגעים מסויימים בזמן עכשווי ובוגר שההכרה שלנו מוצפת בחלקי הילדה והיא ממש צועקת בתוכנו את הפחד וחוסר הוודאות שלה אל מול מצבי החיים,

אלו הם רגעים קשים ובשפת הלימוד של ימימה הם נקראים "עומס".

בשלב זה או אחר הילדה מגיעה איתנו לכל מערכות היחסים שלנו, וכשהיא מגיעה היא מביאה איתה הצפה של חוסר ערך וחוסר אונים.

כשאת מתחילה לחוש תלותית חלשה , כועסת , מאשימה , לפעמים קורבנית ובאופן כללי מאוד לא מרוצה, זה סימן שהיא הגיעה.

עד שלא באמת עוצרים באופן יזום את העומס שהילדה מביאה איתה, עד שלא מתבוננים בה ובאומץ רב מזהים ומתחמים את חלקיה, הילדה ממשיכה להשפיע עלינו יותר מכפי שאפשר בכלל להאמין.

כמה בריאה ומיטיבה לקשר זוגי בוגר ההכרות הזו עם הילדה ועם ההשפעות שלה עלינו.

ולא לשכוח שבכל גבר חי לו גם.... ילד סוער ומצפה כואב ופגוע.






בדרכה לדלת, היא ניגשה אלי בהיסוס, לאחר המפגש הראשון שלה ever, עם תורת ימימה ואמרה לי:

״אני לא מבינה כלום! ואני לא אוהבת לצאת מהרצאה או ממפגש לימוד בלי להבין בהגיון שלי לפרטי פרטים!״

היא מנהלת השקעות בכירה מעבירה מיליוני דולרים מפה לשם, ומאוד מאורגנת בחשיבה שלה.

ניחמתי אותה שלי אישית לקח כמה שנים טובות להבין ..והצעתי שאם היא מזהה חיבור ללימוד שתמשיך לבוא.

כנראה שהעיתויי להרפות מהצורך הנואש שלה להבין מייד ואת כל התמונה, היה לה בדיוק בזמן .

בסיום השיעור האחרון עשרה חודשים לאחר מכן היא ניגשה אלי, ושיתפה שחזרה מחופשה ביוון, לא אפרט פה את פרטי הפרטים האישיים, רק אמרה בעיניים מנצנצות שאחרי ויכוח עם בעלה, יצאה למרפסת הסתכלה לשמיים שהאירו במלא כוכבים, והיא הרגישה שקורה משהו ללב שלה,




משהו שהגדירה כממש מיסטי:

״כאב ישן מהלב שלי נשר, הרגשתי שהלב מרפה מכאב מאוד ישן, שאני מצליחה לראות תמונה רחבה, מצליחה אחרי שנים, לראות את הלב של בעלי, את מקומו, את הכאב שלו״

למחרת היא קמה להמשך חופשה מהנה. מה שבעבר היה מחסל לה חופשה שלמה הפעם לא חיסל.

״אין מילים לתאר כשחתיכה של כאב ישן מהלב נושרת״ ככה היא סיפרה

משתפת פה כבקשתה.

.

בעיני זה סיפור מרגש שמזכיר לי איך במקום לחפש התחדשות דרך נסיון לשנות את המציאות, אפשר להתחדש מתוכנו פנימה ואז כשהתחדשות פנימית כזו קורת, מתגלה לנו מתיקות, זו שבעצם נמצאת כל הזמן בתוכנו, זו שמאפשרת לנו לשמוח בכל מה שיש לנו כבר עכשיו





בשעה הראשונה שלי בשיעור לחשיבה הכרתית של ימימה שהשתתפתי בו בחיי,

הבנתי שפגשתי ׳לימוד אמת׳.

מיד הרגשתי שהלימוד הזה הוא לא חירטוט.

לא עמד שם איזה מורה רוחני ממותג, לא חילקו לנו שום ספר מודפס.

למעשה נפגשתי בלימוד שלה, כעבור הרבה שנים שהיא עצמה כבר לא הייתה בין החיים.

את החומר בשיעור הזה העבירה לנו אישה שלימדה, ממש כמו פעם, מתוך מחברת מרופטת.

במילים שבקעו מתוך המחברת הזו ובשיתופים שחלקנו בקבוצה, פגשתי באמת טהורה, שהצליחה במפתיע לחדור דרך שכבות עבות וישנות ולפרוץ את הסכר, היכן שתרפיות שונות נכשלו.

המפגש הזה טילטל אותי ושלח אותי למסע פנימה, מסע של התפתחות, שבסופו (הלא סופי) הפכתי בעצמי למעבירה של שיטת ימימה.

אני רואה בהעברת תורת הלב של ימימה שליחות.

אני מעבירה אותה כי חוויתי על עצמי איך התוכן הזה משנה חיים ואני רואה על הנשים שלומדות איתי את השינויים העמוקים ולפעמים המהירים.

אני יודעת שהלימוד הזה הוא שווה ערך להרבה מאוד תרפיות ושעות בקלינקה.

אבל בשונה מהם, הוא גם נוח לכל כיס, נגיש לכל אישה ובכל מצב כלכלי .

לא פעם עולה בתוכי השאלה: ״למה לשלם כל כך הרבה בשביל להגיע לעצמנו?״

גם אני מציעה טיפולים מסוגים שונים ומאמינה בהם מאוד אך עלותם גדולה והם לרוב מצומצמים לזמן מוגבל ואישי מול המטפל.

בימימה מוצע נתיב לעבודה פנימית שבה הכל נגיש ונמצא אצלנו, יש רק להעלות להכרה, להבין היכן תקוע, ואז לעשות את העבודה עם ארגז כלים אישי.

תורת ימימה היא דרך מובנית להגיע אלינו. היא נעימה, רכה, נגישה רק מבקשת להתמיד ולהבין שאנו עצמנו יכולים לרפא אותנו.






ימימה כשמה כן היא - נשמה קדומה מימים ימימה,

צינור להורדת שפע, נביאת אמת שירדה אלינו מגבהים מופלאים והורידה לפה אור בהיר ונקי, אור של חסד.

ימימה נהגה להדגיש שתורתה אינה שיטה, אלא דרך שכל אחד חי ומפתח אותה על פי אופיו ודרכו.

מדובר בבניית שדה הכרה חדש , שמאפשר ללמוד להכיר את המהות של כל אחד מאיתנו בלי שיפוט וביקורת. כולל החלקים הכי חלשים , שאנו לומדים לקבל אותם , במקום להיאבק בהם.



תובנות שחודרות עמוק לנשמה וללב ,שמעוררות את שריר התודעה ,חיבור של רוחניות וגשמיות.

לימוד שדורש עבודה פנימית ממושכת ואמיצה לאורך זמן.

בפעם הראשונה שלי בשיעור הראשון, בנקודת הזמן ההיא לפני כ-11 שנים, ידעתי בידיעה פנימית ברורה שיש פה לימוד אמת, חוקיות פשוטה אבל מורכבת.

הבנתי שיש פה קצה של חוט..

משהו עמוק בפנים ידע שאותן מילים שמתחברות לחלקים הניתנים בשיעור, מחוברות מאוד למשהו עתיק, נוגע, בסיסי ואמיתי כל כך.

למרות שמודה שלא הבנתי דבר ונראה בזמנו שלעולם לא אבין...איך? למה? ומדוע? ומה לעזאזל עושים עם כל העומסים? התסבוכים? העיכובים? והערבובים?.

כל כך רציתי כבר להבין, ואיך באמת מבינים?

אבל משהו לאט לאט התעורר בי - הבנתי שטמון בלימוד חומר מופלא שחודר לחלקי הגוף ולשדה ההכרה, שלחוקיות יש תוצאה והתוצאה טובה ומניבה פירות.

הלימוד חושף את העומס שדבק בנו שנים כה רבות - אבל הוא לא אנחנו האמיתי.

הלימוד חושף את המציאות הפנימית המורכבת והאמיתית רבת היופי, הקיימת בכל אחת מאיתנו -

איך לנקות ולשחרר את שלא שייך לנו ושחוסם אותנו,

לפעמים לזקוף קומה לצד הרכנת הראש בהמתנה.

להקשיב, לא מתוך התרוצצות ודאגה אלא במנוחה.

לא קלה היא המלאכה, יש עליות ומורדות ויש את הרצון הטוב לשנות, ומנגד תמיד איזו אחיזה בהרגלים ובהתניות הישנים והעיקשים.

כי בחיים הכל תמיד יחסי, משתנה והיציבות האמיתית היא ביכולת לנוע בגמישות מרגע לרגע,

לחיות אותו במלאות יחסית מבלי לערבב זמן אחר.

כי בכולנו טמון טוב מהותי אשר מחובר לניצוץ אלוקי,

וכל השאר.. תוספות מילדות, משנים רחוקות. קבלה עצמית וקבלת האחר,

והמלאכה היא מלאכת-חיים ושדה ההכרה נפתח לכל הכיוונים, האור מתפשט ומרחיב..

לימוד שיצא מלב זך וטהור נכנס ללב.

שמחה בזכות הזאת שניתנה לי - להיות לומדת, מנהיגה ומתקנת, דרך המפגש הזה עם עצמי, עם כל חלקיי.

שמחה להעביר את הבנותיי על לימוד חשוב זה.





הרבה פעמים שואלים אותי

מה זה הימימה שלך

אז בקצרה ממש:

1) יש טוב בעולם

אבל קודם כל צריכה להרגיש את הטוב שבי.

תנאי בסיסי-

אחרת לא אצליח לראות טוב מסביבי.

אני טובה ואהובה , מעצם היותי חלקיק אלוהי ,והערך שלי מוחלט.

אבל לצערי, רוב הזמן זה נשכח ממני.

מי שמסתירה לי , זו הילדה הקטנה מפעם , עם האמונות השגויות שלה על סביבתה.

הילדה צדקה , כי לא היתה לה שום יכולת בחירה , מול מה שעברה שרדה.

אבל עכשו אני כבר לא ילדה, יש לי בחירה.

2) אנשים , אירועים שונים הם כמו שירות שליחים חינם של החיים, לצמיחתי.

3) רגשות קשים נולדים בילדים רכים, ממצבים שהתפרשו כחוסר אהבה ותמיכה , הם הכרחיים, וכל זה בא בגלים.

4) מתחילה להבחין בהפרדה בין הרגשות שלי למציאות.

5) מפתחת קשר חדש וטוב עם עצמי.

6)סומכת על ההכרה שתתעורר בזמנה.

7) מקבלת את מה שיש ברגע הזה.

8) ממתינה..






חשיבה הכרתית - להכיר את עצמי מחדש.

איך אני מתנהגת? מגיבה? מקבלת את הדברים? לרוב אגלה שאני פועלת באופן אוטומטי הרגלי.

"כאשר מפרידה בין הכעס לבינך באותו הרווח ,שם מקומך מתרחב ומתחזק."

כשההבנה מתחזקת , כלומר אני מתחילה להרגיש את עצמי טובה וראוייה. יותר קל לי לחזור אחרי סערה לשקט ודיוק.


איך אחרי הסערה הפנימית אני פחות שופטת את עצמי לחומרה שנחלשתי ,כעסתי וכ"ו.

כלי מרכזי בלימוד - להסכים לחולשתי.

ההיזכרות שמול כל מצב, יש לי אפשרות בחירה לזוז בתוך המרחב הפנימי רגשי בתוכי, להיות קצת יותר איתי, זו המלאכה הנצחית .

הלימוד חושף לנו לאט לאט שאנחנו לא ממש מכירות עצמנו. אנחנו מזוהות יותר עם האוטומטים שלנו.( לא מרגישות שיש לנו מקום , ואז מצטדקות, מפריזות , מחסירות מעצמנו)

נראה לנו שאנחנו מכירות . אבל בעצם , לא ממש.

אנחנו אספנו רישומים במערכת שלנו מהיום שנולדנו , שרדנו.

דרך ההבנות שלנו על עצמנו חבשנו משקפיי ראיה שדרכם המשכנו להסתובב ולראות את עצמנו ביחס לעולם.

אז מהי המהות שאליה אני שואפת?

האם זו הסתפקות במועט?

לשתות תה מצמחים? לגור בטבע?

ימימה מלמדת שמהות פשוטה זה להרגיש את הטוב שבי, ככה פשוט כמו שאני זה טוב.

פשטות מהמילה מופשט ,לראות את עצמי ניצבת בפניי כפי שאני על מקומי, מצבי הריגשי , ללא העומס המכביד.

מופשטת מכל הגדרה ערכית, מכל עמדה רגשית ביקורתית , מכל שיפוט עלי.

כל נתון הוא פשוט, כי בבסיסו כל נתון הוא מופשט.

אני זו שמלבישה אותו בהגדרות ומשמעויות , בכל מיני התניות, באותו רגע שאני מלבישה עליו אני הופכת את מצבי למורכב.

לפעמים קצת מבהיל לשמוע את קולה של הילדה הקטנה, שדורשת מאתנו לפעמים די בכוח, שנכיר את הצרכים הרגשיים שלה

הבהלה הזו גורמת לנו לעיתים , למלא משהו בתוכנו באמצעות תחליפים מזון לא בריא, רגשות לא נעימים ,או להשליך את כאבנו על אחרים.

התחליפים האלה לא מעניקים לנו שובע אמיתי אלא זה רק נותן מענה לזמן קצר .

עדיף לשבת רגע עם עצמנו לזמן איכות לשיחה כנה ולשמוע מה אני באמת צריכה

ימימה אומרת : יש הגיון , אבל הגיון פנימי, תחפשי שם.

הוא לא בחוץ

במציאות המרצדת .

בד"כ אנחנו מסבירות לעצמנו את הרגשות שלנו דרך ההיגיון של המציאות. האמת היא שלי יש צורה רגשית , וכל פעם אני תולה אותה כמו פלקט על פרטי המציאות המתחלפת מולי.

והרבה פעמים אני חוטאת לאשלייה שאם רק המציאות תשתנה אני ארגיש יותר טוב

9 צפיות
  • Artboard 5-8