''מה את דואגת, שכחת שבשיחת קולקט פעם מניו יורק הודעת לאבא שלך שאת מתחתנת?''
את המשפט הזה אמרה לי חברה השבוע בזמן שהמתנתי שעות ארוכות לחידוש קשר אינטרנטי עם הבן שלי בנאשוויל (הקשר חודש הלילה תודה לאל).
נזכרתי איך פעם כשעברתי דירות הייתי מזמינה טכנאי ומחכה ימים עד שיגיעו להתקין קו בזק ואיך היום הכל כל-כך מובן מאליו והתקשורת שלנו תלויה באיכות הwi-fi ובכריות האצבע.
אז מה עושים ברגע הזה שבו התקשורת משתנה לנו מול העיניים? החיבוק פחות אפשרי וכבר לא מובן מאליו, ההתקהלות היא איסור על פי חוק והאופן בו אנחנו מעבירים מסרים משפיע על האופן בו אנחנו חווים את העולם?
לפעמים מרוב השפע, אנחנו כל כך מוצפים במידע שאנחנו לא יודעים אם הוא מסר מגבוה שקיבלנו או משהו שקראנו איפשהו, פנים, שמות, הודעות, מסרים, עודף אינפורמציה.
איך בעבר הצלחנו לעבור ימים ארוכים בהמתנה למכתב או לשיחת טלפון שנקבעה מראש לטלפון ציבורי ברחוב מסוים והיום סף ההמתנה שלנו השתנה בצורה כ''כ קיצונית? ומה זה עושה לגוף כשהוא נדרש לחכות בסבלנות עד שהוא מקבל אות חיים מקצה אחר של העולם.
אם בעבר כדיי להגיע מנקודה אחת לאחרת פתחנו מפה, היום פותחים אפליקציה והמוח כבר על אוטומט.
לפעמים זה טוב להיות על אוטומט, קצת לאלחש את הכאבים, הרי אי אפשר באמת כל הזמן להיות בנוכחות ומודעות, באמת לא פשוט לנסות לפרום את הילדות, את כל מה שבנה את הצורות הרגשיות שלנו וזה בסדר.
ולפעמים החיים מעמידים אותנו מול בוחן פתע ואז אנחנו ניפגש עם אותה צורה רגשית שפיתחנו בין אם נרצה או לא נרצה.
התשובה היא תמיד חיזוק הטוב.
אם ניקח מילד את הבובה האהובה עליו הוא מיד יתחיל לבכות, גם אנחנו כאנשים בוגרים ומורכבים חווים את אותה מצוקה את מול מהמורות החיים.
להיות לומד/ת זה לא להתעלם מחוסר הוודאות שהמציאות מביאה, אבל ההכרה כבר ערה ויכולה לעזור לחלק הסוער בתוכי, לזכור גם את הטוב בתוך הסערה, לתת יד לחלק בתוכי זה שקשה לו לפעמים מול המציאות.
למדנו להזדהות יותר עם החלקים העמוסים שלנו, להיות איתם במורכבות, מצד אחד מזדהים איתם מצד שני נאבקים בהם, בלימודי חשיבה הכרתית אני לומד להכיר את המבנה של הלב שלי, את המהות שלי, את הטוב שבי.
הכרת מבניות הלב מאפשרת להתייחס אל הבהלה וחוסר הוודאות בלי לנטוש את עצמי,
להישאר קרובה אל עצמי ולהתייחס אל עצמי בעדינות גם כשהמציאות משתנה.
-ים ירוק- ציפורה 2020