המסכה
נולדתי.
נשמה טהורה זכה ורכה.
גדלתי.
והחלו להיערם עלי קליפות (מסיכות).
מסכה של בושה,
מסכה של חרדה,
מסכה של חוסר אונים,
מסכה של בלבול,
מסכה של תנאים לאהבה,
מסכה של עצבות,
מסכה של חוסר מקום משלי בעולם,
מסכה של פחד,
מסכה של חשדנות,
מסכה של עלבון,
מסכה של צדקנות.
ועוד ועוד קליפות מוצקות נוקשות.
כל קליפה כזו צובעת לי לפעמים את הרגש בצבעים כל כך עזים.
קליפות של שמירה והגנה,
שומרות על האור הנקי שבפנים.
הרבה פעמים זה מכביד , מסורבל לא מתגמש לי.
קשה לי להתקרב, לא מרגישה את תאורת הלב.
ואני פועלת פשוטה רק מפרידה.
מפרידה ביני לבין מסכותיי קליפותיי.
יש אותי,
ויש את כל המיותר.
אני לא צריכה למצוא יש מאין , נהפוך הוא : בפנימיות שבי הכל כבר מוכן ומזומן.
הטוב והמהותי לעולם כבר קיים.
אני פה רק במסע סטרפטיז איטי וחלקיקי.
להשיל מעליי את מסכותיי.
כשהסכמתי להכניס לחיי את בירכת הקבלה.
הסכמתי לקבל את כל המסכות , להסכים שהן כרגע חלק מחיי.
לקבל אותן בחמלה ובהבנה.
כל פעם חלק כל פעם רק עוד קצת , ורק אז משהו הרפה ונרגע.
זה רק חלק שנערם.
זה לא אני בכלל.
ועדיין לפעמים מתנגדת ולפעמים מקבלת.
כשמתנגדת- מקבלת את שמתנגדת.
ומקבלת שפוגשת כאב.
והפגישה מאוד כואבת ובכל זאת - מקבלת.
יש בלימוד סימני דרך.
לפעמים הם חוסכים התרוצצויות ושיטוטים.
לפעמים השוליים ברורים,
אני מצליחה לזהות להפריד לתחם ואז הדרך קלילה ובהירה.
ולפעמים השוליים מטושטשים ולא בהירים - נעלמים.
ואני מוציאה את ארגז הכלים.
ומשתדלת לנקות את אבק הדרכים.
שנזכה להכיר באמת את מהותנו מתחת למסכתנו.